את הפסיכולוג ד"ר דניאל פורת הכרנו במסגרת הסיוע החשוב שהוא מעניק לעובדים תאילנדים במהלך מלחמת "חרבות ברזל". במפגש העמותה התקופתי של CIMI, דניאל סיפר על עבודתו עם הקהילה התאילנדית בישראל. בהרצאתו הוא שיתף מניסיונו ועסק בחוויות ובאתגרים הנפשיים שאיתם מתמודדים העובדים, במיוחד לנוכח האירועים שהתרחשו מאז פרוץ המלחמה.
32 מהגרי עבודה שבאו לישראל כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם נלקחו בשבי ב-7.10 ומצאו את עצמם מעורבים במלחמה לא להם.
דניאל ליווה את חמשת אזרחי תאילנד ששוחררו מהשבי בחודש שעבר.
השבוע קיימנו עמו שיחה בה הוא חלק את תובנותיו לגבי ההתמודדות של הקהילה התאילנדית בתקופת המלחמה, חוויית השבי והאתגרים בשיבה לחיים שאחרי. שיחתו העניקה לנו הצצה אישית ומרגשת אל המציאות המורכבת שאותה חוו העובדים התאילנדים, וסיפקה הבנה עמוקה יותר על תהליך ההתאוששות והשיקום שלהם.
היי דניאל,
תוכל לספר לי קצת על עצמך? מה הרקע שלך בפסיכולוגיה ואיך הגעת לעסוק בתחום הזה?
אני פסיכולוג קליני. בילדותי או בנעוריי לא חשבתי שאעבוד במקצוע הזה. בצעירותי עבדתי בערבה בחקלאות ושם הכרתי את הקהילה של המהגרים התאילנדים וגם את מי שלאחר מכן הפכה להיות אשתי. לאחר מכן עבדתי בחינוך וליוויתי ילדים עם צרכים מיוחדים, דבר שהוביל אותי ללימודים בתחום השיקום והסיוע. את התואר הראשון שלי עשיתי באוניברסיטה הפתוחה, כי גרתי בפריפריה ולא הייתה לי אפשרות אחרת. במהלך הלימודים הבנתי שמעניין אותי לעבוד עם אנשים, והמשכתי לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.
"המלחמה היא לא המלחמה שלהם, הם לא מבינים אותה, חוץ מהמעט שהם שמעו לפני שהגיעו, היה בזה משהו לא נתפס מבחינתם."
מה הביא אותך לעבוד עם קהילת מהגרי העבודה התאילנדים בישראל?
זה התחיל במקרה. ב-2021, הייתה נפילת רקטה במושב אוהד ונהרגו שני עובדים תאילנדים. באותה תקופה עשיתי סטאז' באשקלון והצעתי את עצמי למרכז חוסן של אשכול. לא הייתה לי תוכנית מוגדרת לעבודה עם קהילת המהגרים התאילנדים, אבל משם הדברים התגלגלו. מבת זוגי וחבריי התאילנדים למדתי את השפה ודיאלקט איסאן (הדיאלקט של האזור הצפון-מזרחי של תאילנד שממנו מגיעים רוב העובדים -ה"ג). ההיכרות הטבעית עם התרבות והשפה, השפיעו על ההתפתחות המקצועית שלי בתחום זה.
כיצד המלחמה השפיעה על המהגרים התאילנדים בישראל, מבחינה רגשית ונפשית?
ההשפעה הייתה עצומה. בתחילת המלחמה התנדבתי בריכוזים שבהם שהו עובדים תאילנדים שפונו וחיפשתי דרך לעזור. ראיתי אצלם פחד, חוסר ודאות ולחץ נפשי גבוה. רבים מהם חזרו לתאילנד בעקבות החרדה, ומי שנשאר חש פחות ביטחון.
איך החטיפה של עשרות עובדים תאילנדים על ידי חמאס השפיעה על הקהילה כולה?
זה היה רגע מכונן. התאילנדים, בניגוד לישראלים, אינם רגילים לסיטואציות מלחמתיות. רבים מהם מגיעים מאזורים כפריים שבהם אין אלימות או קונפליקטים פוליטיים חמורים. הייתה תחושת חוסר אמון מוחלט – "איך זה קרה לנו?". בנוסף, ההבדלים התרבותיים הפכו את ההתמודדות שלהם לקשה עוד יותר.
"רוב השבים באים מכפרים קטנים ופשוטים בתאילנד שלא מכירים ממש את המושג של פסיכולוגיה, זה מאוד רחוק מהם תרבותית."
ספר על תפקידך בזמן שחרור החטופים התאילנדים
צריך להבין שהקליטה של החטופים הזרים במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), נעשתה בתוך מערכת שמורכבת מכמה גופים, ביניהם שגרירות תאילנד, משרד החוץ, ביטוח לאומי, מיצוי זכויות והמערכת הרפואית עצמה.
העבודה שלי ספציפית הייתה בשתי גזרות: בגזרה המערכתית של תיווך והסברה לצוותים עצמם, שלא מכירים את התרבות התאילנדית, מעולם לא פגשו תאילנדים, ולא יודעים מה נכון ומתאים מבחינה תרבותית ואישית. הגזרה השנייה הייתה מול השבים עצמם.
רוב השבים באים מכפרים קטנים ופשוטים בתאילנד שלא מכירים ממש את המושג של פסיכולוגיה, זה מאוד רחוק מהם תרבותית. לכן העבודה שלי הייתה בעיקר פשוט להיות שם. אם עלה משהו, הייתי יכול להיות שם כדי לעזור כישראלי שדובר את השפה שלהם, וכפסיכולוג שיכול להגיב לדברים שעלו בצורה מקצועית.
בבית החולים היה גם פסיכיאטר תאילנדי, שלהבנתי ימשיך ללוות את השבים בתאילנד.
האם יש הבדלים בגישה של מטופלים תאילנדים לטיפול פסיכולוגי לעומת תרבויות אחרות?
מבחינת התגובות הפיזיות, מה שנקרא "פוסט טראומה" בשלבים הראשונים, התגובות הן אותן תגובות כמו אצל כולם. לכולם יש בעיות שינה, לכולם יש רמות שונות של חרדה, אבל התאילנדים שונים מאיתנו בהרבה מובנים. דבר ראשון, הנרטיב הוא שונה, המלחמה היא לא המלחמה שלהם, הם לא כל כך מבינים אותה, חוץ מהמעט שהם שמעו לפני שהגיעו, היה בזה משהו לא נתפס מבחינתם. הם יודעים שהם הגיעו ל"מדינת מלחמה" בה יש מידי פעם סבבים וטילים, אבל לא יותר מזה.
הבדל גדול נוסף הוא שלא ראיתי הרבה כעס, לא הייתה להם איזושהי ציפייה מהממשלה בישראל או בתאילנד. התאילנדים בהקשר הזה הם אחרים.
כמו כן, בתאילנד, במיוחד באזורים הכפריים, פסיכולוגיה נתפסת כמשהו מרוחק מאוד. רבים מהעובדים אינם מבינים מהו טיפול נפשי או כיצד הוא יכול לעזור להם. יש גם סטיגמה חזקה סביב הנושא. עבורם, חוסן נפשי ועמידות הם ערכים בסיסיים, ולכן רבים אינם מבקשים עזרה מקצועית, גם כשהם סובלים. ישראל היא מדינה מאוד מיודעת טראומה, מרופאים ומטפלים ומערכת הבריאות ועד עיתונות ותקשורת בכלל - ותאילנד ממש לא.
האם גורמים תרבותיים כמו בודהיזם, קארמה ותפיסת הגורל משפיעים על האופן שבו מטופלים תאילנדים מתמודדים עם טראומה?
כן, מאוד. רבים מהם מאמינים שהגורל קובע את מה שקורה להם. זה יכול להיות מקור לכוח. ובנוסף, הקהילה והתמיכה החברתית שלהם חזקות מאוד, וזה מסייע להם להתמודד. מדובר יותר ברמה הקהילתית והמשפחתית, ופחות ברמה הממשלתית והמערכתית.
"גם לפני כן, הקהילה הזו התמודדה עם לא מעט קשיים – שימוש באלכוהול, סמים, הימורים – אז אפשר רק לדמיין איך המצב התדרדר בתקופה כזו של סטרס קיצוני."
האם המדינה או ארגונים כלשהם מספקים תמיכה נפשית מספקת למהגרי העבודה שנמצאים פה עכשיו וחווים את המלחמה?
האמת היא שגם לפני כן, הקהילה הזו התמודדה עם לא מעט קשיים – שימוש באלכוהול, סמים, הימורים – אז אפשר רק לדמיין איך המצב התדרדר בתקופה כזו של סטרס קיצוני. אפילו העובדים התאילנדים שהגיעו לכאן אחרי ה-7 באוקטובר מגיעים עם חששות כבדים לגבי מה שעלול לקרות.
לצערי, התמיכה הקיימת ממש לא מספקת. הייתה יוזמה של ד"ר יהל קורלנדר, שניסתה ליצור חיבור בין אנשי בריאות הנפש התאילנדים לבין העובדים כאן. ואולם, הצורך כל כך גדול, שללא הסברה אמיתית והנגשה של השירותים האלה, זה פשוט לא יעבוד. אני לא יודע מה עלה בגורל הפרויקט המבורך של יהל, אבל גם אם יוקם מערך תמיכה רציני, ואפילו אם המדינה תהיה מעורבת, זה חייב לבוא עם הסברה מתאימה – אחרת זה יישאר על הנייר בלבד.
אילו שינויים או שיפורים היית רוצה לראות בטיפול הניתן למהגרי העבודה התאילנדים בישראל?
בעבר חשבתי שהבעיה העיקרית של קהילת מהגרי העבודה בישראל היא שהם מנוצלים ומוחלשים. היום כשאני מכיר את הקהילה מקרוב, אני רואה את הדברים קצת אחרת. בכל מה שנוגע לסיוע נפשי, אני מוצא שהרשויות בישראל מאוד רוצות לעזור אבל לא יודעות איך. גם עכשיו, מאז המלחמה, ממשלת ישראל לוקחת אחריות, אבל לא כל כך יודעת איך.
אני חושב שצריך יותר תיווך תרבותי. אנשים צריכים להבין שהסברה היא שלב הכרחי לפני שמציעים טיפול. מי שלא מכיר את סוג העזרה הזה, נרתע ממנו. בשל הפערים הגדולים, יש צורך בהנגשת עזרה פסיכולוגית באופן שיתקבל על ידי הקהילה, למשל, באמצעות אנשים תאילנדים שמכירים את השפה והתרבות. מבחינתי האידאל היה להביא אנשי בריאות הנפש תאילנדים שמכירים את התרבות.
"בכל מה שנוגע לסיוע נפשי, אני מוצא שהרשויות בישראל מאוד רוצות לעזור אבל לא יודעות איך"
איך אתה רואה את העתיד הנפשי והחברתי של מהגרי העבודה התאילנדים בישראל?
כרגע, למרות הקשיים, התאילנדים ממשיכים להגיע לישראל, ואפילו יש עליה בכמות המגיעים. זה סימן לחוסן שלהם, אבל גם כאמור למקום שממנו הם מגיעים. זוהי גם הוכחה עד כמה חשיבות ההישרדות הכלכלית שלהם גבוהה, עד כדי כך שהם מוכנים לסכן את חייהם כדי לשפר את המצב הכלכלי שלהם ושל המשפחות שלהם.
אי אפשר לשכוח שעובד תאילנדי שמגיע לפה מאפשר שינוי משמעותי מאוד למשפחה שלו. השאלה היא האם נדע להציע להם תמיכה אמיתית, לא רק בזכויות עבודה, אלא גם בהיבטים הרגשיים והנפשיים שלהם.
ראיינה: הילה גוטריימן
צילומים: מנהלת החטופים משרד רוה"מ, לע"מ, הילה גוטריימן, אסף הרופא - יח"צ.
Comentarios